שירים חלק ג
Sculpture Garden Oasis
התכנת / מוטי לוזון
התכנות הוא מקצוע חדש,
עד למאה הקודמת לא היה בו צורך,
התכנת נחשב ליורם עם מעמד,
בהפעלת מוחו, הוא עושה לביתו,
זה הזוי ולא נתפס,
איך הפך למקצוע מבוקש ונחשק,
התכנת נהנה מעבודתו ומקבל תמורתו
את מיטב יבולו.
לתכנת יש אופי והבנה, הוא לא מקבל כל עבודה,
מביע דעתו ברב סבר, מפתח צפיות לכל עבר,
ולאט לאט הופך לתכנת מפורסם
מקבל את ברכתו ותגמול יפה ליצירתו.
לכל תחום, תכנת משלו, יש תכנת מומחה לגרפיקה,
ויש תכנת למאגרי מידע ויש גם כאלה לציוד בדיקה
וכך יש לכל תחום ותחום, תכנת מומחה בשלו.
והוא זוכה למעמד, כמו שף מומחה במסעדת גורמה,
התכנת בונה מתכון, מכין עיסה ובלילה, ושם בתנור,
מקמפל, ומתקן שגיאות, עושה קישורים ויוצר מתקון סופי.
עד שהוא רואה את פרי עמלו הוא נאלץ להוכיח טעמו.
ואם לא די בכך, כאשר יצירתו משוחררת,
הוא מתמכר ומתפנק על שיפור הופעתה ותדמיתה.
יום קר וגשום / מוטי לוזון
שעת לילה מאוחרת, ואני מתעוררת
רוחות עזות מנשבות בחוץ
משמיעות שריקות ומאיימות לפרוץ
הגשם מכה בתריסים המוגפים,
במרפסת חפצים עפים ונסדקים
הסערה מתחזקת לקול השברים
ואני בשמיכה מנסה להבין
החלונות סגורים והתריסים מוגפים
הרעפים מתנדנדים ועוד רגע נופלים
צריך להחליט מה עושים וכיצד מטפלים
במצבים לא נעימים ולא רצויים
מנסה לישון כאילו למרות השאון
אבל בום, ברק נדיר ורעם אדיר
מרעידים את גופי ומקפיץ את נשמתי
כולי מפוחדת ולא נרגעת
מחכה לבוקר שיעצור את סער..
יום רודף יום / מוטי לוזון
בוקר, פוקח את עיני / בודק את שלומי וחוזר להכרתי
דף חדש ליום חדש מתחיל / כל שורה בו מתארת את מהלכו
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול אני מבסוט
הזמן הוא דבר יחסי / אבל בחיים הוא בהחלט הכרחי
ממזרח השמש מאירה / ועושה לי השקמה
מודה לאלוהי על כל יום חדש / ובחפץ לב ממלא את הדף,
הולך לעבודתי, מעיין ביומני / מהרהר בצרכי ובונה את משימותיי,
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
בצהרים השמש מעל נותנת סימן / וזה בדיוק הזמן לפסק זמן
פונה למלא את כוחי / ולפנות את עודף משקלי
במבט חטוף על הטבע סביב / נהנה מפלאי בוראי.
בקצב מואץ עומד באתגר / מסיים עבודתי לשביעות רצוני.
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
בבית, כבר ערב וכולם עייפים / מחכים ושומעים איך עברו הזמנים
יושבים בשולחן אוכלים ושותים / חוויות מספרים וקצת מתווכחים
אם צריך עושים סידורים / מפנים זמן לתיקונים ולסידור מצעים
במערב השמש כבר שוקעת / וזה האות למסור את דף.
מזדרז ועושה פעולות אחרונות / בטרם אפקיד את רוחי לבוראי,
לעוד לילה שקט ומדהים.
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
יום רודף יום / מוטי לוזון
בוקר, פוקח את עיני / בודק את שלומי וחוזר להכרתי
דף חדש ליום חדש מתחיל / כל שורה בו מתארת את מהלכו
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול אני מבסוט
הזמן הוא דבר יחסי / אבל בחיים הוא בהחלט הכרחי
ממזרח השמש מאירה / ועושה לי השקמה
מודה לאלוהי על כל יום חדש / ובחפץ לב ממלא את הדף,
הולך לעבודתי, מעיין ביומני / מהרהר בצרכי ובונה את משימותיי,
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
בצהרים השמש מעל נותנת סימן / וזה בדיוק הזמן לפסק זמן
פונה למלא את כוחי / ולפנות את עודף משקלי
במבט חטוף על הטבע סביב / נהנה מפלאי בוראי.
בקצב מואץ עומד באתגר / מסיים עבודתי לשביעות רצוני.
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
בבית, כבר ערב וכולם עייפים / מחכים ושומעים איך עברו הזמנים
יושבים בשולחן אוכלים ושותים / חוויות מספרים וקצת מתווכחים
אם צריך עושים סידורים / מפנים זמן לתיקונים ולסידור מצעים
במערב השמש כבר שוקעת / וזה האות למסור את דף.
מזדרז ועושה פעולות אחרונות / בטרם אפקיד את רוחי לבוראי,
לעוד לילה שקט ומדהים.
קצת שמח קצת עצוב / אבל בגדול מבסוט
זיכרונות ילדות / מוטי לוזון
ישנם ימים ימי מרגוע
בהם עולה בי המחשבה
חיי ילדות מהעבר עולים כסרט
בלי עלילה, ומזכירים לי
את הבית והשכונה הישנה
עת הייתי ילד ונהניתי מכל דבר,
מחברים ומסתם משחק,
לקטוף תאנים בנחל די זהב,
לתלוש סברס בגבעת שחומית
לטפס על הסלעים בהרי נפתלי
או בטיול קצר בעיירה שלי.
אני חוזר אל האתמול, אל השכונה
מחוץ לבתים, למשחקים
שאז נראו לי כל כך חשובים,
בימי מרגוע אני נזכר בכול מני דברים,
בשכנים, בכדורים, באבנים,
ובשיחות הילדים, בהם היינו כה מאושרים,
כמו גלגל המסתובב, ומקרין
דמויות מין העבר של ילדים והאנשים,
וחברים מיוחדים וישנים
שנהנו מהדברים הכי פשוטים.
אני זוכר את השכונה הישנה
את עמוד המודעות אשר
ממתין שבוע שלם לפרסומים
של מופעים ושל סרטים הכי טובים,
ממערבון ימי שישי ועד
להצגה בקולנוע שניר,
בהמתנה לעיתון דבר הילדים,
לפתע פתאום כמו ברק
הגלגל שמסתובב נעצר,
אני יורד ממנו באיטיות, אל החיים המהירים
ונזכר שאלו דברים מהעבר, יש
יום חדש בחוץ עמוס ומחכה לתחרות,
צריך למהר ולהספיק.
יום של כייף / מוטי לוזון
פקחתי את עיני, ראיתי את דמותי
שמחתי שאין פגם גדול מדי ב בואתי,
הבוקר כבר בקע, השמש מאירה,
ואני מרגיש שזה היום שלי.
הציפורים שרות, כאילו הם רומזות
על יום שמח, יום של כייף.
הכול נראה כול כך ורוד,
ואני מרגיש, זה היום שלי.
חזק מיום אתמול, נזכרתי בחלום,
ראיתי איך אני לוחם באריות,
והשמיים הכחולים שוב מחייכים,
סימן ברור לכך שזה היום שלי.
זה יום שלא עובדים, שאין בו סידורים
יוצאים לטיולים או סתם שוכבים
שוכב לי על ערסל, ומתנדנד בכייף,
ואז אני חושב, על עוד יום של כייף.
ים המלח / מוטי לוזון
בין הרי מואב להרי סדום
נימצא הים הקדמון, שקט ורוגע,
שובר שיא בעומקו ומכפיל אגנו
בתוך שקע עמוק מתרחש החלום
ללא חיים, ללא פרחים או צמחים
תמצאו את ים הפלאים,
בין הרים לוהטים אדומים ממדבר,
בתהום וביובש ניכר, האוויר נלחץ,
הריאות מתמלאות בחמצן והמוח ממש נח,
הירדן, הערוגות ונחלים נוספים
מביאים מים מתוקים לים המתים,
במאמץ לחיותו ולהחזיר את עטרתו,
בים המוות הם נלכדים ושם הם מסיימים.
אבל, אז באים העבריים, בני המכבים, נערי ציון
הם זוכרים את המקום, את סיפורי העבר, את מצדה, ואת לוט,
נגשים למלאכת הקודש להפוך שממון להון
להפוך את "נווה זוהר" ו"עין בוקק" למקום שוקק,
נווה מדבר מפנק, ברוב הדר ויופי,
את עין גדי לפינת פלגים החותרים בשממה,
ואת הים המלוח לנופש פרנסה וחופש,
"מציפים" את הנופשים במים המלוחים,
עד יהיו שמחים ומרוצים, מעודף חמצן ו ברום,
הריאות מתמלאות, ההרגשה נהדרת ומשופרת,
ברוב הוד והדר נישאים הרי מואב וסדום
רחוקים ומנותקים מעולם העיסוקים והריצות,
נחים ומתרפאים מכל הבעיות.
ימי מלחמה / מוטי לוזון
הציפורים שותקות בסתר
מחשבות רצות כסרט
מחפשות הסבר ופשר
לענן כבד של עצב
שמעיק לי בגרון ומפריע לי לנשום
באוויר אבק דרכים, מתמזג עם
העלים היבשים שברוח עפים,
נאספים במוחי ומגבירים דאגתי
מזדרזים את הליכתי אל מחוז חפצי,
קצת נרגש וקצת נסער
חש מבולבל וקצת מודאג,
פונה בתפילה לבורא עולם
המגן והמושיע, בני עמי בסכנה,
נושא לאלוהינו להציל את עמנו
להביא את ברכתו לעם בחירתו,
מצב הרוח נימצא בשפל
והחמצן נשרף בקצב,
הריאות עובדות בייתר,
בבתים מחכים בקשב לכל הודעה גואלת
לפתע הרדיו מודיע: הודעה שהגיע,
ניצחונות וכיבושים לכוחותינו האמיצים,
לרגע פתאום כמו מתוך חלום,
רוח אלוהים מנשבת והציפורים חזרו משבת
משתנה לי הכול, הריאות מתמלאות לפתע,
החמצן נימצא בשפע,
הדם חוזר לפנים והם כבר לא חיוורים,
מה קול ענות גבורה אני שומע?
קול שמחה וקול שופר
קול אומה עתיקה איתנה ונחושה
הדאגה מתמוגגת, והעוצמה חוזרת
שובו לשלום מלאכי מחנים
ואמור לציון זה זמן לבני ירושלים.
ילדת העשרה - התבגרות / מוטי לוזון
החברים בני גילי כבר די מבינים,
שהם כבר הפסיקו להיות ילדים
תקופה ילדות ראשונה מאחור,
ותקופה חדשה עולה ותופסת מקום,
הגענו לנקודת אל חזור, ולא יודעת למה לצפות,
הצומת ברורה וחדה, אחריה צפה תמונה חדשה,
רואה אותה ברור, מלאה בתקוות, עם לא מעט תהיות
קצת נרגשת ושמחה, מתמלאת בתחושה מוזרה,
יש שלל תוכניות, רוצה להצליח וגם להוכיח,
הבלבול גדול, וההרגשה קצת כבדה,
יש תחושה של עצב, כי לא רע להיות ילד,
נפרדת בצער מהמשחקים והשטויות, שהם כבר לא נראים כל כך טוב
מסתכלת טיפה קדימה, ורואה אותי כאימא
קצת נרתעת וקצת מופתעת אבל מיד נרגעת
כזו אחריות, תחכה בסבלנות
החברים מתלחשים, המצב לא ברור
איך פתאום בין רגע הפסקנו לשחק בצבע,
עוד מעט נהיה חיילים, ונחזיק רובים,
נקבל אחריות ונוביל מנהיגות,
נכיר חברים חדשים, ונפתח קשרים,
ואולי זה בסיס קפיצה לחיים הבאים.